סן-פרנסיסקו, עיר המפרץ, היא בית למספר הרב ביותר של הומואים ולסביות, בי וטרנס, בארה"ב וכנראה בעולם כולו. אין ספק שמדובר בעיר יפהפייה, שיש לה הרבה מה להציע, אך למה דווקא היא? מדוע התפתחה העיר כסמל לקהילה הגאה? מהיכן הגיעו כל הגאים והגאות ולמה הם נמשכו דווקא לעיר בעלת גשר הזהב, השוכנת על המים ומלאת הגבעות?. כחלק מסדרת כתבות, ננסה לחזור מעט בזמן ותאר את חיי הקהילה הגאה בערים שונות בעולם, הפעם, סיפורה של סן-פרנסיסקו כבירת הגייז העולמית.
ברוב המקרים, שיעור היסטוריה נתפס כמשעמם ומחזיר אותנו לימי ילדותנו בתיכון, שבואו נודה, לא לכולם הייתה זוהרת במיוחד. כדי לנסות לתקן את החוויה הטראומטית, החלטנו להפוך את המסע בזמן לקצת יותר מהנה. שיעור ההיסטוריה שלנו יכלול היסטוריה על הקהילה הגאה, שזה כבר יותר פאן, ואולי לשם שינוי, יגרום לנו להזדהות עם הדמויות והאירועים. אז לבשו את חליפת הזמן הורודה שלכם ובואו איתנו למסע אחורה בזמן, למלחמת העולם ה-2.
המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות, מלחמת העולם ה-2, התרחשה בעיקר באירופה והמחישה את הגזענות ושנאת השונה, הרווחת בעולם. אך גם ארה"ב לקחה חלק "לא קטן" ויותר משהיאנקים האמריקאיים שנאו את הנאצים, הם שנאו את היפנים "הצהובים". הימים בתקופת הנשיא הארי טרומן, היו כל כולם התגייסות כלל אמריקנית למלחמה במלוכסנים המאיימים עם טייסי הקמיקאזה המתאבדים שלהם. איך זה מתקשר אלינו? כי המלחמה ביפנים נערכה בקרבות אוייריים וימיים בלבד ומי שיציץ בגלובוס (לא היה אייפון וגוגל מאפ לפני 60 שנה!), יבחין בכך, שאזור קליפורניה, בארה"ב, הוא הקרוב ביותר לאוקיינוס השקט, המפריד בין יפן לארה"ב.
על כן, בסיסים רבים הוקמו במדינה בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט. עיר המפרץ לא הייתה כזו אטרקטיבית לפני כן אך מוקמה "על המפה" בשל חשיבותה הגיאוגרפית. העיר החלה להפוך לבסיס צבאי אחד גדול, ממנו יצאו ואליו חזרו, חיילים אמריקנים רבים. פה בדיוק נכנסים החיילים המסוקסים של הצבא הוורוד.
נחזור שוב לענין החוסר אהדה כלפי השונה. לא רק היפנים היו לא כל כך חביבים על האמריקנים, אלא גם שחורים, מהגרים וכן, גם הומואים ולסביות. יותר מאשר הם היו לא מקובלים הם היו לא מובנים ולא התאימו לאורח החיים ההטרוסקסואלי, השמרני והמעונב של הבורגנות האמריקנית. אך כמו כל אזרח טוב, גם הומואים רבים התגייסו לצבא, ברוב המקרים הגורף, תחת מעטה דיסקרטיות עמוק במיוחד.
כאן אנחנו יכולים בוודאות להזדהות עם חיילינו האמיצים בעיר המפרץ, שכן גם אנחנו מכירים מקרוב את תופעת גיוס החובה והקושי לתפקד כמו שצריך בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית כמו בסיס צבאי סגור. לאט לאט גברים רבים החלו להתעמת עם רגשותיהם והדחקותיהם ולא הסתדרו במערכת הצבאית האמריקנית והחלו להצהיר על היותם הומואים או פשוט "להתפס על חם" (את זה תדמיינו לבד או תעזרו בסרט כזה או אחר).
דוד סם השמרן כמובן לא יכול היה לסבול עליזים בשורותיו, אחרת איך יוכל להביס את האויב? על כן, יצאה פקודה להחזיר את כל החיילים ההומואים מהבסיסים בים, באיים, במפרצים ובחזיתות ולשחררם לאלתר. כך מצאו עצמם אלפי גברים הומואים מגיעים אל חופיה של סן פרנסיסקו ויוצאים לחתום על טופס טיולים. כעת הם כבר לא יכולים לשוב הביתה אל משפחותיהם, כי הם נזרקו מהצבא בשל נטיותיהם המיניות. כך עיר המפרץ הפכה לעיר מפלט לכל אותם גברים מבולבלים.
אז כך הכל התחיל, יד המקרה ועניין גיאוגרפי פעוט, הביאו לכך שהחלה לצמוח בסן פרנסיסקו, קהילה של גברים, שחיפשו תשובות ומשמעות, יחד, מזדהים עם אותן בעיות, של בושה, חוסר בגג מעל הראש ובעבודה לפרנס עצמם. באותה תקופה, היה רחוב אחד, בשם קסטרו, שלא כל כך עניין את בורגני העיר והנדל"ן בו היה די נמוך. היה זה כר פורה להתיישבות ההומואים בעיר וכך הם התחילו לנהור לרחוב, לשכור ולקנות בו בתים, להמציא לעצמם עבודות ולהתחיל לדאוג אחד לשני. כמו כל קהילה הם התחילו לבסס את עצמם וגם לא שכחו את העבר שלהם, עד היום תוכלו לעבור בצומת הרחובות קסטרו ורחוב 18 ובו אנדרטה לזכר הקורבנות ההומוסקסואליים במלחמת העולם ה-2, מתחם זה נקרא "פארק המשולש הוורוד".
תעשיית הצבא המקומית סיפקה מקומות עבודה רבים להומואים שנפלטו מהמערכת והשמועות על הריכוז הגבוה של בני הקהילה בעיר החלו לפרוש כנפיים. במהרה גברים רבים, מכל מדינות ארה"ב, שלא התאימו לסביבה הביתית שלהם, ארזו מזוודות והיגרו לעיר שעל המים. בשנות ה-60, הייתה כבר קהילה גדולה של הומואים ולסביות בעיר, קמו מועדונים ובארים והעיר הפכה לחממה של הקהילה הגאה. אך לא הכל היה ורוד כמובן, זכויות לא היו ממש לחברי הקהילה והמשטרה הטרידה את התושבים, סגרה את מקומות הבילוי (שגקמו מחדש תחת שמות חדשים בבוקר שלמחרת) ודאגה שלא ישעמם להם לרגע.
אך האווירה בשנות ה-60 החלה להשתנות. קנדי אמנם נרצח אך מאבק השחורים צבר תאוצה, שאלות של גזע החלו להתעורר, הבריטים פולשים לארה"ב (מבחינה מוסיקלית כמובן) ותנועה בשם "ילדי הפרחים" מתחילים לעשן ולדבר על מסרים של שלום ואחווה. אה והיה גם הרבה סקס באותה תקופה, מכל הצבעים והמינים ועם כמה שיותר משתתפים יותר טוב. פתאום האווירה מתחילה להשתנות, המיניות מקבלת תשומת לב ואמריקה השמרנית חוטפת בעיטות בבטנה הרכה, והיא קצת אוהבת את זה.
ב-1969 מתרחש בבר מקומי בניו-יורק דווקא (מרחק של 4-5 שעות טיסה מניו יורק לסן פרנסיסקו), אירוע שישנה את גורל הקהילה לעולם. כמו בסן פרנסיסקו, מטרידים שוטרים את הבליינים הגאים בניו-יורק, אך אלה מחליטים לשים לזה סוף ומתבצרים בפאב הסטונוול ומשיבים מלחמה. המרד בסטונוול הופך לאירוע חשוב ודוגמה למאבק ההומו לסבי על זכויותיו. החברים בסן פרנסיסקו מחליטים גם כן לקחת דוגמה ומבינים את כוחם כקהילה, הם מתחילים לדרוש זכויות.
שני אירועים חשובים קורים בעיר ב-1970. הקהילה ההומוסקסואלית מתחילה בפעילות מחאתית אמיתית. הם מסתכלים ימינה ורואים את הסטודנטים המוחים על מלחמת וייטנאם, ואת השחורים נאבקים על זכויותיהם. ההומואים והלסביות מחליטים גם הם להפגין ולהצביע ברגליים. באותה שנה נערך מצעד הגאווה הראשון בעיר ומושך אליו מאות חברים. לעיר מגיע גם צעיר בשם הארווי מילק, שפותח חנות צילום ובמקביל מתחיל להיות מעורב פוליטית.
הוא מצליח לרכוש חברים ונאבק במועצת העיר ובמשטרה המקומית, במהרה הוא הופך ל"ראש העיר של רחוב קסטרו". יותר מאוחר הוא גם נבחר לחבר ההומו הראשון במועצת העיר, אך גם נרצח בשל כך. סיפורו הטראגי ממנף את המאבק ההומו-לסבי. בסוף שנות ה-70, מצעד הגאווה בסן פרנסיסקו השנתי של הקהילה מונה כבר כרבע מיליון איש (פי 5 ממצעד הגאווה בתל אביב 2011 ופי 10 ממצעד הגאווה באילת 2011). שנות ה-80 בפתח ונדמה כי המהפכה בעיר הושלמה.
חיי הקהילה בעיר השתנו מהקצה אל הקצה, קמו עיתונים גאים, מועדונים הצליחו להרוויח את לחמם בכבוד, ההומואים זוכים לשוויון זכויות (עדיין לא מלא כמובן) ואפילו כנסיה להומואים ולסביות כבר יש בעיר. ב-1982 מתחילים המשחקים האולימפיים לגייז, כשהסטיגמה על חוסר גבריות של הומואים מתחילה להתנפץ. הם מוכיחים כי הם גם יכולים להתחרות בתחומי הספורט הגבריים ביותר. אך יחד עם כל השמחה, תושב חדש מגיע לעיר ומעיב על הכל, נגיף ה-HIV.
מחלת האיידס מתחילה לצבור תאוצה ונראה כי היא מתפשטת בעיקר בקרב האוכלוסייה הגאה. לאט לאט סטיגמה חדשה נרקמת לקהילה הגאה, ייקח עוד הרבה זמן עד שיתנערו ממנה (ועד היום לא נרשמה התנערות גורפת). הנגיף מתחיל לגבות קורבנות רבים ומצעד הגאווה של 1983 מתחיל להתקיים בסימן מודעות ומאבק במחלה.
שנות ה-90 מביאות עימן רוחות חדשות, המאבק הגאה הופך לתרבותי בעיקרו. בעיר נערכים פסטיבלי סרטים, יוצרים הומואים ולסביות מציגים בתערוכות את יצירותיהם העוסקות במיניות אחרת, בערבוב בין גזעים וכן גם בנגיף האיידס. פריחת המועדונים וקהילת הדאנס העולמית צוברים תאוצה גם בעיר. בני הקהילה, שתמיד אהבו לחגוג, רוקדים בענק בשלל מסיבות צבעוניות, מופעי דראג מרהיבים וכן גם סמים וכדורים מכל מיני צבעים. שנות ה-90 הופכים לרייב אחד ענק בו הקהילה יוצאת מן הארון ומשתלבת בחיי היום יום לא רק של סן פרנסיסקו וניו יורק, אלא של ארה"ב והעולם כולו.
עיר המפרץ התמימה, שהחלה כעיירת מעבר למחפשי הזהב במאה ה-19, הפכה לאחר מאה שנה לעיר הומואית, שוקקת חיים, תרבות, מלאת צבעים, גזעים ומתירנית במיוחד. סן פרנסיסקו בנתה את עצמה כעיר גאה, מקום מפלט לדחויים, אך הפכה לבית אמיתי לקהילה שלמה, שיוצרת, פועלת וחוגגת.
כדאי מאוד להתרשם בהיסטוריה הוורודה של העיר במוזיאון ההיסטוריה של הקהילה, שכניסה אליו עולה רק 5 דולר, אך שווה כל גרוש.
הנה אנחנו חוזרים לעתיד ולמעשה להווה, פושטים את חליפת הזמן הוורודה וזה הזמן להסתכל על עצמנו ולשאול, מה השתנה? כמה התקדמנו? והאם אנו מוקירים תודה לאלה שנלחמו עבורנו? אין לי ספק שבטיול הבא שלכם בסן פרנסיסקו, לא תשכחו לבקר באנדרטה לנופלים ההומואים ובמוזיאון ההיסטוריה. לרחוב קסטרו בטוח תגיעו, אך בין מסיב במועדון ודרינק בפאב, תשוטטו ברחובות הקסומים של הרחוב ההיסטורי הזה ותדעו, שם הכל התחיל ושלא ייגמר לנו לעולם.