כשאומרים בארצות הברית "Bigger is Better" מתכוונים לכך בכל מילה ומילה. לא רק הבניינים העצומים, הכבישים שלא נגמרים או ההמבורגרים של הקילו וחצי שמגיש כל צ'יזי דיינר, גם האירועים והמופעים באמריקה הם שואו שמטרתו העיקרית היא לייצר "וואו" אחד גדול. החל מהמופעים עוצרי הנשימה בלאס ווגאס, דרך מחזות זמר בברודווי ה-"וואו" שכל כך אופייני לאמריקאים מגיע לניו יורק בדמות פסטיבל אלקטרוני עתיר שמות מפוצצים, שנותן פייט ראוי לפסטיבלים באירופה.
פסטיבל ה-Electric Zoo בניו יורק, שנערך בחג הלייבור דיי, הוא רק בשנתו השניה בלבד וכבר מושך מעל ל-50 אלף משתתפים. מעל ל-70 הרכבים אלקטרוניים הופיעו בפסטיבל ב-4 רחבות שונות לאורך יומיים שלמים. כל אחת מהרחבות נתנה סגנון מוזיקלי אחר החל מהאוס וטראנס, דרך פריסטייל וטכנו ועד לדאבסטפ, וכל במה אירחה הרכבים קטנים לצד שמות חמים מהתעשייה דוגמת ה-Chemical Brother, Richie Hawtin, Axwell, מובי ועוד רבים וטובים מכל קצוות הקשת האלקטרונית. הייתרון בפסטיבל כזה הוא שלצד הרכבים מוכרים ומבוססים הקהל נחשף להרכבים חדשים יותר ויחסית מקומיים, שמייצרים מוזיקה מצויינת. Pretty Lights הוא הרכב כזה שמשווק חבילה שלמה של מדיה, סאונד וויז'ואל.
הוריקן "ארל" הייתה סופה בעוצמה 4 (יש עד 5 דרגות עוצמה)שנעה לה בחופשיות בים. לפתע החליט "ארל" לשנות את מסלולו לעיר הגדולה והיה בדרכו לניו יורק. כנראה גם הוא רצה להשתתף בפסטיבל. כל העיתונים צעקו בכותרות שחורות מעוררות פלצות שהורקן פוגע בניו יורק בשעות הקרובות.
ישנן מספר דרכים להגיע אל מתחם הפסטיבל שממוקם בפארק רחב ידיים באי באיסט ריבר בין מנהטן לקווינס. אפשר ברכב, אופניים, סירה, רכבת אוטובוס וגם ברגל. היות ואני אינני קורא עיתונים יותר מדי והאופציה האחרונה כללה מעבר בגשר עילי מעל הנהר ונוף על כל הצד המזרחי של מנהטן החלטתי ללכת ברגל אל הפסטיבל. חציתי את הגשר והנוף אכן היה עוצר נשימה לא הבנתי מדוע אין נפש חיה ברחוב. סך הכל כל ההוריקן הזה הסתבר להיות משב רוח קל שמכר הרבה עיתונים. אבל זה לא היה מה שהעיף לי את הכובע.
כשנכנסתי למתחם הפסטיבל לקח לי זמן להתרגל. יותר נכון, לקח לי זמן לגלגל את הלשון חזרה פנימה. כמות האנשים היפים שאיכלסה את הרחבות הייתה מעבר לכל דמיון. בנים ובנות בשלל צבעים, כובעים, ותחפושות מילאו כל רחבה. גיל הקהל נע בין 18 ל-60 שכולם רוקדים לקצב המוזיקה. רמת הארגון של הפסטיבל ראויה לציון. בעקבות ההצלחה העצומה של הפסטיבל בשנתו הראשונה המארגנים ידעו לצפות לעשרות אלפי אנשים. בהתאם לכך סודרו שורות שירותים, בארים, דוכני אוכל שונים, שכללו גם Hebrew Hot
Dog שרק אלוהים יודעת מה זה (נקניקייה נימולה?!), גלידה, שערות סבתא, צבא שלם של דוכני הסברה וקידום מכירות וחלוקת "פרסים" וחינמים.
הסאונד של כל רחבה היה מאובזר בהתאם לסוג המוזיקה שהתנגנה בה. סאבים עצבניים מוקמו לצד כל במה כדי לאכלס היטב את הדאבסטפ, הטכנו ושאר הירקות. בבמה הגדולה רמקולים ומגברים התנשאו לגובה של 5 קומות כדי להגיע אל 20 אלף איש שמילאו אותה תחת כיפת השמיים. מסכי לד בגודל מגרשי כדורגל עיטרו את צידי הבמה הגדולה והפיצו אור שבטח אפשר היה לראות מהחלל. הייתרון הגדול של הפסטיבל הוא בכך שהוא נערך בפארק שיכול לאכלס את כל האנשים האלה בחופשיות ובמרחב מספיק כדי לרקוד. אף אחד לא דחף.
התורים תיקתקו כמו שעון. אנשים היו אדיבים ונחמדים שזה משהו שהוא מאוד לא אופייני לניו יורק. הרבה אנשים באו מהפריפריה שזה בערך מכל החוף המזרחי. האוכל שהוצע בדוכנים היה מצויין ומגוון באופן מפתיע לפסטיבלים ובכלל באופן יחסי לאמריקה (לא רק בורגרים וצ'יפס). בסוף כל יום הופעות, שהחל ב-11:00 בבוקר ונגמר בערך בחצות, שורה של אוטובוסים חיכתה לקחת את הקהל שחיכה בסבלנות וצפיפות ולא דחף כלל, אל תחנת הסאבווי הקרובה כדי לחזור הביתה. האוטובוסים היו חינם.
במהלך ההופעה של ה-Chemical Brothers בבמה המרכזית, שכללה להיטים מוכרים בביצועים חדשים וסינגלים מאלבומם החדש, הייתה נפילת מתח וכל הבמה שותקה לכ-10 דקות בערך. היה ברור שמשהו קרה שלא כמתוכנן אבל היות והם היו ההופעה האחרונה היו רבים שהחלו עוזבים את הרחבה. לאחר 10 דקות בערך הם שבו לנגן וזה קצת שימח אותי שאפילו בתפוח הגדול, בהפקות הגדולות ביותר והמתוקצבות ביותר, יש פאשלות. לא רק בהופעות אצלנו בארץ הקודש. חיכיתי בסבלנות עם כולם לאוטובוסים שייקחו אותי לסאבווי ואז הביתה לברוקלין. הייתי סחוט. ההופעה של הכימיכל ואז ריצ'י הוטין גמרו לי את כל האנרגיה.
במהלך ההמתנה וגם במהלך ההופעות עצמן נהניתי להסתכל על הקהל. צעיר, יפה, מעודכן, מנומס ומולטיסקסואלי. הוא גם נאמן למוזיקה שהוא אוהב אם בהופעות או בסחורה שנמכרת במהלכן. הפסטיבל לא היה זול. 73 דולר ליום או 130 ליומיים זו חתיכת הוצאה. למרות זאת - בשנתם השניה בלבד הצליחו להוכיח ב-Made Events, החברה שהפיקה את הפסטיבל - שהם יודעים לייצר את ה-"וואו" הזה שהאמריקאים כל כך אוהבים ושהם שווים כל ניקל.
אז פעם הבאה שאתם חושבים על טיסה לניו יורק, תבדקו מתי יוצא הפסטיבל ונסו להתאים את עצמכם. מומלץ בחום. את הלילות תוכלו להעביר באחד ממלונות בניו יורק "גיי פרנדלי" והחל משנת 2012 במלון בניו יורק גאה לחלוטין - The Out NYC - האח האמרקאי של Axel Hotel Barcelona ו Axel Hotel Berlin